התובענה שבנדון עניינה טענת התובע (יליד 10.7.62) לפגיעה בעצב המנדיבולרי במהלך זריקת הרדמה (לידוקאין 2%) ביום 29.5.01 על ידי ד"ר דב בנדל.
ביום 15.2.12 ניתן פסק דינו של בית המשפט השלום בחיפה (כב' הש' אילת דגן) ממנו עולה, בעיקר, כי לא הוכח שהמבוטח התרשל בטכניקת ההזרקה, וכי התובע לא הוכיח את התזה לפיה מחט נשברה או התעקמה ופגעה בעצב בשל התרשלות. בהתאם לפסק הדין, הרי שאין מנוס מלקבוע כי התובע נכנס לצד הנדיר בסטטיסטיקה (0.0001-0.01%) של פגיעה בלתי נמנעת בעצב ובכך התממש הסיכון המוכר ביחס לנזק עצבי פוטנציאלי כתוצאה מפגיעה בעצב במתן בלוק מנדיבולרי. באשר לטענה בדבר העדר הסכמה מדעת נקבע, כי הנתבע הפר את חובת הגילוי שבדין ובכך התרשל, ואולם לא מתקיים הקשר הסיבתי בין הפרת החובה, לבין נזק הגוף שנגרם למטופל ומשכך נדחתה התביעה גם באשר לראש נזק זה.בית המשפט קיבל התביעה באשר לראש הנזק של פגיעה באוטונומיה, לאור העובדה כי התקיימה התנהגות עוולתית מוכחת על ידי הפרת חובת הגילוי אך לא מתקיים הקשר הסיבתי הדרוש בין התנהגות זו לבין הנזק ובהתאם נפסק סך של 80,000 ₪ בגין ראש נזק זה.
לאחר מכן הוגש ערעור ובתיק זה ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (ס. הנשיא, הש' י. גריל, הש' ע. גרשון והש' י. וילנר) הדוחה את ערעורו של התובע ומקבל את הערעור שהוגש על ידנו.
במסגרת פסק הדין בוטלה למעשה קביעתו של בית המשפט השלום (כב' הש' א. דגן) בכל הנוגע לעילת הפגיעה באוטונומיה ונקבע, בעיקר, כי בנסיבות המקרה הנדון לא הייתה מוטלת על הרופא החובה להביא לידיעת התובע את האפשרות של גרימת נזק עצבי קבוע כתוצאה מן הבלוק המנדיבולרי, בהיות אפשרות זו נדירה ביותר. מכאן, קובע הרכב השופטים כי הרופא לא הפר את חובת הגילוי והיידוע כלפי התובע.
[להורדת פסק הדין המלא]