המנוח (אייל ארגמן ז"ל) והמשיב 1 (גולן חפצדי), היו חברים ללימודים בכיתות ח' מקבילות של בית הספר "דנמרק" בירושלים. ביום 31.10.84 השתתפו השניים בטיול שנתי של כיתותיהם. לקראת ערב הגיעו משתתפי הטיול ליער עוספיה והתמקמו שם ללינת לילה. אותו ערב גרם גולן, במכת אגרוף, למותו של אייל.
עיזבונו והוריו של אייל, הגישו תביעה לפיצויי נזיקין נגד גולן, נגד בית הספר "דנמרק" (המשיב 2) ונגד משרד החינוך והתרבות (המשיב 3). התובענה נגד גולן התבססה על עוולת תקיפה. התובענה נגד שני המשיבים האחרים התבססה על עוולת הרשלנות. בית המשפט המחוזי לא מצא בסיס להטלת אחריות בנזיקין על מי מן המשיבים ופסק לדחות את התביעה.
הדיון הנוסף נסוב על דחיית התביעה וכן הערעור, ועל קביעת בתי המשפט קמא, כי בית הספר ומשרד החינוך אינם נושאים באחריות לשיפוי עיזבונו והוריו של אייל בגין תקיפתו של אייל בידי המשיב 1.
בדיון הנוסף קיבל בית המשפט העליון את טענות המשיבים (בית הספר ומשרד החינוך) אשר היו מיוצגים על ידי משרדנו, ואישר את דחיית התביעה והערעור כנגד ביה"ס ומשרד החינוך.
נקבע בדיון הנוסף, כי נקודת המוצא היא, שחובת הפיקוח וההשגחה, המוטלת על מורה כלפי תלמידו, זהה לחובתו של הורה כלפי בנו. מידת ההשגחה המצופה מהם הינה, בהכרח, תוצאה של "איזון בין האינטרס של השגחה על ילדים ומניעת תאונות מצד אחד, והיכולת להקצות כוח אדם להשגחה על התלמידים מצד שני"
עיקרו של דבר הוא שבקביעת מידת ההשגחה הנדרשת יש להתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הנתון: סוג הפעילות בה מועסקים הילדים, טיב וגודל הסיכון הכרוך בפעילות, או שמפניו יש יסוד לחשוש, גיל הילדים הנוגעים בדבר ושיקולים נוספים כיוצא באלה.
אכן גם בנסיבות שניתן להגדירן כ"רגילות" – היינו כשהמדובר אינו בקטני-קטנים שסכנת היפגעותם גדולה במיוחד, וכשהפעילות בה עסוקים התלמידים אינה כרוכה בסיכונים אופייניים מיוחדים – נדרשים המורים למידה מסוימת של השגחה. אלא שבנסיבות רגילות אין מתעורר צורך בפיקוח צמוד ודי בפיקוח המתבטא בנוכחות קרובה למקום הפעילות.
לא זו אף זו: בקביעת מידת הפיקוח הנדרשת קשה עד מאוד להביא בחשבון התרחשויות פתע שגם קיום פיקוח צמוד אינו עשוי למנען.
נפסק כי בהתחשב בגילאי הילדים, ובסוג הפעילות בה עסקו, לא נדרשה השגחה צמודה של המורים עליהם. ניתן לומר, כי הימצאות המורים בקרבת מקום, כשניתן בנקל לקרוא להם בשעת הצורך, קיימה את מידת הפיקוח הדרוש. ההימנעות מפיקוח צמוד הייתה, כשלעצמה, סבירה, שכן היא איפשר לילדים לעשות את המוטל עליהם באופן עצמאי וחופשי, בנסיבות בהן נראה רצוי לנהוג כך.
עוד נקבע, כי גם אם צריך היה להביא בחשבון אפשרות של מריבה או קטטה בין הילדים – במהלך הפעילות בה עסקו – כלל לא ניתן היה לצפות תקרית כה חמורה, כשבמכת אגרוף אחת ויחידה יגרום תלמיד למותו של תלמיד אחר. יתר על כן: גם אילו ניצב מי מהמורים בקרבת מקום, לא היה בידו למנוע את מעשה התקיפה הפתאומי. בטענת העותרים, שעצם הנוכחות של מורה עשויה הייתה להרתיע מפני עשיית מעשה כזה, יש אמנם מידה של טעם והיגיון. אלא שטענה זו מניחה קיום צורך בפיקוח צמוד, והצורך בפיקוח כזה כלל לא נצפה ולא נתעורר.
[לפסק דין המלא]