המדובר בתביעה שעניינה טענה כי כתוצאה משחרור היילודה מביה"ח לאחר הלידה במצב של דהידרציה, התדרדר מצבה הרפואי מה שהביא לפגיעה מוחית משמעותית ונכות בשיעור 100% .
רצ"ב לעיונכם פסק הדין שניתן בתיק הדוחה את התביעה כנגד בית החולים.
בין היתר נקבע בפסק הדין, כי במקרה של התובעת לא הייתה הצדקה ללקיחת דגימות דם למלחים כטענת מומחה התביעה, כי תופעת הירידה במשקל בימים הראשונים שלאחר הלידה היא תופעה שכיחה ואף רצויה, כי צהבת היילוד הינה תופעה שכיחה ולא חולנית וקיימת ביותר מ- 80% מהילודים בשל חוסר בשלות של הכבד בד בבד עם עודף דם והיא חולפת מאליה. אצל התובעת, קובע בית המשפט, הירידה במשקל היתה סבירה ובמסגרת המקובל, לא היה חום שמתפתח במקרה של צחיון, היה מתן שתן והיא אכלה היטב. עובדות אלו מוכיחות, כך נקבע בפסק הדין, כי התובעת לא לקתה בצחיון ביום השחרור.
עוד קבע בית המשפט, כי גם מעדותה של האם ניתן ללמוד כי במועד השחרור לא היה סימן לדהידרציה, שכן הזנת התובעת בימים ששהתה בביתה היתה בגדר הסביר ולא נצפו אצלה תסמינים המעידים על דהידרציה.
בית המשפט דוחה גם את טענת התביעה באשר לכלל "הדבר מעיד על עצמו" והיפוך נטל הראיה ובסיכומם של דברים דוחה את התביעה וקובע, כי הפגיעה המוחית שהובילה לנכות בשיעור 100% איננה תוצאת הטיפול שניתן לתובעת במסגרת בית החולים.
[להורדת פסק הדין המלא]