ביום 26.3.2004 נהרג חגי פינץ ז"ל בתאונת דרכים בהיותו בן 17 ושמונה חודשים. ביהמ"ש המחוזי פסק לו פיצויים ועל פסיקתו נסבים ערעור המשפחה והעיזבון מצד אחד, וערעור החברה המבטחת, מצד אחר. המחלוקת נסבה על שאלת שומת הפיצוי בגין השנים האבודות בעקבות הלכת אטינגר.
הדיון נסב אודות השאלות האם יש להחיל את הלכת אטינגר גם על תביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. מה הזכאות לפיצוי בגין שנות השירות הצבאי האבודות. מהו בסיס השכר שעל-פיו יש לשום את הפיצוי.
בית-המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, דחה את ערעור המשפחה והעזבון, וקיבל את ערעור המבטחת ופסק:
סוגיית שיטת חישוב הפיצויים בגין השנים האבודות על ביהמ"ש לבחון את מצבו הקיים של הניזוק. אם אין לו תלויים, יש לפסוק לו פיצוי כניזוק חסר-תלויים, עפ"י שיעור גלובאלי של 30%. אם יש לו תלויים, ייקבע הפיצוי עפ"י שיטת הידות, תוך התבססות על מצב משפחתו הידוע, ולאחר הוספת ידת חיסכון אחת.
כן נפסק, כי אין זה ראוי לייחד פיצוי לניזוק בגין שנות השירות הצבאי האבודות. אין מחלוקת שלא מדובר כאן בפיצוי עבור אבדן השתכרות. עפ"י ההלכה, הפיצוי הוא בגין העובדה שבעקבות התאונה לא יישא הצבא בהוצאות המחייה של הניזוק. אלא שבענין אטינגר נקבע שאת הוצאות המחייה, הן עצמן, יש לנכות מן הפיצוי. כאשר מדובר בשנים האבודות, הצבא אמנם לא יישא בהוצאות המחייה, אולם איש לא יישא בהן, כיוון שהניזוק נפטר ואין עוד "הוצאות מחייה". אילו נפסקו לניזוק פיצוי בגין הפסד כיסוי הוצאות המחייה, היה צריך לנכות מסכום זה את הוצאות המחייה ה"נחסכות" בעקבות המוות, והתוצאה: הסכומים מתקזזים.
לענין בסיס השכר – הצדדים משיגים על ביסוס פסיקת הפיצוי בגין אבדן ההשכרות על השכר הממוצע במשק ואולם אין עילה להתערב במסקנת ביהמ"ש קמא בענין זה. כבר נפסק כי הנחת עבודה היא לגבי קטינים שטרם הגיעו במועד התאונה לגיל בגרות, ואשר מסלול עבודתם ודרך השתכרותם טרם התגבשו, שיש לערוך את חישוב אבדן כושר ההשתכרות שלהם על בסיס ההנחה שאילולא התאונה היו משתכרים כשיעור השכר הממוצע במשק. זוהי הנחת עבודה ואולם ביהמ"ש עשוי לסטות ממנה מקום בו התשתית הראייתית מצדיקה זאת. בענייננו לא ראה ביהמ"ש המחוזי לסטות מהחזקה בדבר השכר הממוצע במשק, לאור העובדה שהנתונים בעניינו של הניזוק מושכים לכיוונים מנוגדים דבר שהביא לעיון המאזניים.
לפיכך, יש לקבל את ערעור המבטחת בשני מובנים: ראשית, החישוב עבור אובדן יכולת ההשתכרות בשנים האבודות ייעשה לפי שיעור של 30% מהשכר הממוצע במשק, לתקופה של 46 שנים תוך היוון כפול. שנית, יש לבטל את הפיצוי עבור שנות השירות הצבאי האבודות. יתר פרטי הנזק יוותרו בעינם. ערעור המשפחה והעזבון נדחה.
[לפסק דין המלא]